בהלכה, אשת יפת תואר היא אישה מקרב האויב שנלקחה בשבי ישראל, והשובה חושק בה וחפץ לקחתה לאישה, כפי שהיה נהוג בתקופה הקדומה. התורה קבעה מגבלות למעשה זה, שנועדו בין היתר להגן על האישה, ולעדן את יחסם של הלוחמים לנשות האויבים, שהיה כרוך, בתקיפה מינית.

מקור ההלכה הוא בספר דברים כ"א י'-י"ד.

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה".

הסוגיה, על פי המקרא, דנה בזמן מלחמה, במקרה בו לוחם יהודי נתקל באישה בשבייה המעוררת את חשקו, במהלך המלחמה, ולוקח אותה בכוח. המקרא בפרשת כי תצא מחייב תקופת צינון של חודש, בו היו מאפשרים לאישה להתאבל על בית הוריה ולהסתגל למצב החדש. בין התנאים המוטלים על השובה, בטרם יוכל לקחת את יפת-התואר לאשה, חובה עליו לאפשר לה לבכות את ביתה ואת הוריה, מהם נאלצה להיפרד, וייתכן אף שהומתו בידי העומד להיות בעלה.

אם הלוחם מאס בה, אסור לו להפוך אותה לשפחה, והוא נדרש לשחררה. אסור לו לסחור בה ולמכור אותה לאחר. הלכה זו שמתירה לשאת גויה היא יוצאת דופן מכיוון שהמקרא מתייחס באופן שלילי מאוד לחיתון עם גויים. "וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ." (דברים ז' ג').

לקריאה נוספת>