נימוק דתי, רצון האל, אינו מגיע כדי ה"השתתפות" הנדרשת להליך דמוקרטי שלקבלת החלטות,ככל שְמבט או מייחס לו תקפות שאיננה מותנית בבחינה רציונלית, אמפירית או נורמטיבית. הקושי הנוצר עקב שימוש בנימוק כזה הוא חוסר האפשרות לנהל דיאלוג בין מצדדיו לבין מתנגדיו. העמדת תוקפו של הציווי האלוהי מעל  לאפשרות הבירור הרציונלית היא משום הפניית גב לחברי הקהילה האזרחים, שכן אלה אינם נתפסים כמי שיכולים לבחון את כוחו של הטיעון, לא כל שכן לערער עליו. החלטה מחייבת למניעת תחבורה ציבורית בשבת, למשל, המתקבלת על בסיס רוב האוחז בנימוק דתי היא שימוש לא לגיטימי בכוחה הכופה של המדינה, שכן המתנגדים לה אינם יכולים לראות בעצמם יוצרים במשותף שלה — כלומר אזרחים ולא נתינים. כפי שאטען בהמשך, כנגד קושי זה צומחות הזכויות לחופש דת ולחופש מדת. האחרונה שומרת על הליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי מפני אופני "השתתפות" הסותרים את רעיון השלטון העצמי המשותף; ואילו הראשונה מאפשרת למי שאינו רשאי להשתתף פטור מתוצאת ההליך בהנחה שתוצאה זו מטילה נטל כבד על מימוש אמונתו הדתית.

חופש הדת והחופש מדתי בראי הרעיון הדמוקרטי- אביחי דורפמן ע״מ 49

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן