אנחנו עוסקים בהיבטים השונים של פרסום חומרים שנוגעים לאלימות כלפי נשים, בין אם זה אונס או סוגים אחרים של אלימות. יש על זה דיון מאוד מעמיק ומאוד נרחב, אנחנו עובדים עם כל הגורמים, גם בארץ וגם בעולם, גם בנושא פורנוגרפיה וגם בנושא של צילומים ישירים של אירועים כאלה – גם עיתונות וגם טלוויזיה – ויש טענה די מבוססת, שזה נותן גירוי לעשיית דברים ולא להימנעות מדברים שכאלה – כי מי שמופרע, זה מעורר אותו. אנחנו נוטים לומר, זה יבהיל אותם, זה יזהיר את הנשים, זה יבהיל את האנסים, הם יראו כמה זה איום ונורא, אבל הטענה הרווחת והמבוססת, שההפך הוא הנכון.

בשעתו התנגדתי – וגם היום – לחוקק חוק נגד סוג כזה של פרסום, גם אם מדובר בעובדות וצילומי אמת, אבל צריך להיות קו, שהרשויות עצמן, בין אם זה רשות השידור או העיתונות, יקבלו על עצמן לעשות את ההבחנה, איפה הדבר הוא גירוי שבהרבה מקרים מעודד אלימות יותר מאשר מרתיע, אותם אנשים שמתגרים מזה, ככל שזה נורא יותר, הגירוי קיים עוד יותר, זה נותן גירוי שלילי.

אני מאוד מבקשת שלא להיגרר כאן לחקיקה ולא לסנקציות אלא שגם רשות השידור וגם הערוצים השונים יבחנו עצמם טוב, יסיקו את המסקנות וינהגו בהתאם. זו הייתה נפילה מאוד קשה, אבל המעלה היחידה שיש במקרים כאלה, שזה מעלה את הנושא על סדר היום הציבורי. אני בטוחה לגמרי שתהיה הפקת לקחים.

יעל דיין: גבולות המותר והאסור בשידורי טלוויזיה – שידור האונס וההתאבדות