כל אובדן והפסד או חיסרון אינו אלא מחמת החומר ..

– יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו, כל הכרחי החומר אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי 30 למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר  בו ולהצטער בעשייתו. ושלא ייחד בכך שיחה ולא ירחיב בו דיבור, ולא יקהל  לדברים אלה, אלא יהיה האדם שולט  על כל הצרכים הללו, וממעט בהן ככל יכולתו, ולא יקח מהן כי אם מה שאי אפשר בלעדיו.
וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן, אשר הנעלה והנכבדת בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת.
והאנשים הללו הם אשר עם ה' ללא חידלון, והם אשר נאמר להם אלוהים אתם ובני עליון כולכם, וזהו הנדרש מן האדם, כלומר: שזו היא תכליתו.

אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי בהפך זה, ביטלו  כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר: חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר, כמו שנתבאר בחטאים 38 השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו', ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום 39, ואמר ונשים משלו בו 40, הפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך 41.

ותאר גם עוצם תאוותנותם ואמר, איש אל אשת רעהו יצהלו, ואמר כי כלם מנאפים וגו', ולעניין זה עשה שלמה משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הזעומים  המרוחקים מה', אשר בהם נאמר כי לא לה' המה, ונאמר שלח מעל פני ויצאו.