In order to get your User name and Password
ביום 28.5.12 ניתן פסק הדין התקדימי בערעורים המאוחדים בנושא ההולדה בעוולה. מדובר בפסק דין תקדימי שניתן ביום פרישתו של השופט אליעזר ריבלין. פסק הדין ניתן בהרכב מורחב של 7 שופטים. נוכח חשיבות הסוגיה הצטרפו גם ההסתדרות הרפואית בישראל ולשכת עורכי הדין להליך כ”ידידי בית המשפט”. שר המשפטים הקים ועדה צבורית (ועדת מצא) שהגישה את מסקנותיה במרץ 2012 ואולם לאחר קבלת מסקנות הועדה היועמ”ש לא הביע את עמדתו לגבי מסקנות ועדת מצא ולכן ביהמ”ש העליון לא התייחס במסגרת פסק דינו למסקנות הועדה שכן הן נעדרות מעמד משפטי מחייב.
השאלה שעמדה לדיון- האם אדם בעל מום – מום אשר יכול היה להימנע אילו הגורמים הרפואיים שטיפלו ביולדת היו נוקטים זהירות סבירה- האם יש לאדם כזה עילת תביעה?
בוטלה עילת התביעה של הילוד
השופט ריבלין התייחס לשתי עילות תביעה נפרדות עשויות לבוא בעקבות ההתנהגות הרשלנית: עילתם של ההורים (הולדה בעוולה) ועילתו של הילד עצמו (חיים בעוולה).
ביחס לעילת התביעה של הילוד נקבע כי לא ניתן עוד להכיר בעילת התביעה של הילד- עילת החיים בעוולה. עילת החיים בעוולה בוטלה פה אחד על ידי כל שבעת שופטי ביהמ”ש העליון. מדוע? משום שהדבר יוצר קשיים משפטיים- ערכיים- מהותיים ומעוררת שאלות קשות כגון האם הכרה בעילת התביעה של הילד משמעה כי חייו של ילד עם מום היא בבחינת “נזק”?
הורחבה עילת התביעה של ההורים
מאידך- ביהמ”ש העליון הרחיב מאוד את עילת התביעה של ההורים (עילה אשר אינה מעוררת קשיים מהסוג הנ”ל ואינה שנויה במחלוקת) וקבע כי במסגרת עילה זו ינתן פיצוי להורים עבור מלוא צרכיו והוצאות גידולו העודפות של הילד בעל המום.
בדרך זו לא ידרש יותר בית המשפט לדון בשאלה האם מדובר בילוד שטוב מותו מחייו? האם עדיף לו שלא נולד משנולד? בית המשפט קבע כי אין לו את הידע להכריע בשאלות פילוסופיות אלו, ביהמ”ש אינו יכול לדעת מה טיבם של “אי חיים” על מנת להכריע אם החיים במום עדיפים על אי חיים.
משמעות זכות התביעה של ההורים היא כי נמנעה מהם האפשרות לבחור שלא לגדל ילד בעל מוגבלות ולעשות הפלה (בנסיבות המותרות בחוק), על הקשיים הכרוכים בכך.
מה יכלול הפיצוי?
לפי פסק הדין ההורים יפוצו בגין ההשלכות הכספיות ובגין ההשלכות הנפשיות שבהן נושאים ההורים בעל כורחם עקב ההתרשלות. בדרך זו, כפי שעוד יובהר, ישולם פיצוי בגין רוב רובם של הצרכים הרפואיים, השיקומיים והסיעודיים של הילד, אך זאת באמצעות תביעת הוריו.
נקבע כי הפיצוי ישולם להורים גם עבור התקופה שלאחר בגרותו ולכל תוחלת חייו. יש בקביעה זו משום הכרה בכך שילד בעל מום ממשיך להיות תלוי בהוריו גם לאחר בגרותו.
לצורך קביעת הפיצוי, ביהמ”ש הבחין למעשה בין שתי תקופות:
התקופה שעד בגרותו של הילד- עבורה ישולמו רק ההוצאות העודפות (הוצאות רפואיות, עזרת צד שלישי, הוצאות שיקום, הוצאות חינוך לרבות הוצאות נלוות, הוצאות דיור והוצאות ניידות), להבדיל מדמי המחיה והוצאות הגידול הרגילים הכרוכים בגידול ילד בריא.
התקופה שלאחר בגרותו- ההורים יפוצו הן בעבור הוצאות הקיום הרגילות והן עבור ההוצאותהעודפות הנובעות מנכותו. ומדוע? משום שבמצב רגיל לאחר בגרותו הילד אינו נתמך עוד בהוריו, לא כן כאשר מדובר בילד התלוי בהוריו בשל נכותו, גם לאחר בגרותו. לפיכך, הנחת המוצא תהיה שהוצאות הקיום הרגילות משתוות לשכר הממוצע במשק (שכר שאמור היה לשמש לילד למחיה ולרווחה). בתקופה זו ההורים יפוצו עבור ההוצאות הרגילות בגובה השכר הממוצע במשק ובנוסף עבור הוצאות העודפות הנדרשות עקב נכותו של הילד. כמובן שאם הילד למרות נכותו מסוגל לעבוד בהיקף משרד חלקי יופחת שכרו מן הפיצוי. הפיצוי ישולם עד תום תוחלת חייו של הילד.
לסיכום, בפועל הפיצוי שישולם מעתה להורים במסגרת “הולדה בעוולה” יהיה כמעט זהה לפיצוי שהיה משולם לילד אילו הוכרה זכותו לתבוע. השינויים יהיו בשוליים בלבד.למשל פיצוי בגין כאב וסבל לילד לא יפסק, אך תחתיו יפסק פיצוי בגין כאב וסבל להורים. בהקשר זה כב’ הש’ ריבלין הבהיר כי מדובר בפיצוי גבוה ומשמעותי שנועד לפצות את ההורים על סבלם ה”מתמשך” על פני כל חייהם, סבלם הכרוך בהשפעת הולדת בנם על אורח חייהם מן הקצה אל הקצה: “הצורך לדאוג לעתידו של הילד, ככלות כוחם, מדיר שינה מעיניהם ומחסיר פרוטה מכיסם. זהו נזק מתמשך. הוא שונה ונפרד מן הפגיעה באוטונומיה שהיא פגיעה חד-פעמית המתרחשת ברגע בו נשללה מהם הבחירה. הנזק הנפשי המתמשך והקשה מחייב, לפיכך, פיצוי גבוה ומשמעותי”.
ראש נזק רלבנטי נוסף הוא פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה (דהיינו בגין הפגיעה בזכות ההורים לדעת את מלוא האינפורמציה במהלך ההריון ולקבל החלטות מושכלות- א.ס.), נקבע כי פיצוי זה עשוי להיות נפרד ומובחן מהנזקים האחרים (דהיינו אין חפיפה בין כאב וסבל לבין פגיעה באונומיה- א.ס.) ואם שוכנע ביהמ”ש כי נגרמה פגיעה באוטונומיה יפסוק פיצוי הולם שישקף את חומרת הפגיעה.
ביהמ”ש הוסיף וקבע כי עילת התביעה של ההורים אינה מוגבלת לפי חומרת המוגבלות שעימה נולד הילד (בדומה לגישת השופט ברק בהלכת זייצוב) עם זאת בפועל, דרישת הקשר הסיבתי תוחמת במידה מסויימת את זכות התביעה של ההורים, כיצד? משום שעדיין על ההורים להוכיח כי המוגבלות של הילד היתה מובילה להפסקת הריון המותרת על פי הדין. במסגרת זו על ההורים להוכיח כי אלמלא הרשלנות הם היו פונים לועדה להפסקת הריון, כי הועדה היתה מאשרת להם להפסיק ההריון, וכי הם היו פועלים בהתאם ומפסיקים את ההריון. ביהמ”ש קבע בפסק דינו כי ראוי שהקריטריונים שמנחים את הוועדות להפסקת הריון ישמשו מעין “חזקה הניתנת לסתירה” בדבר עמדתם של ההורים עצמם להפסקת ההריון. עוד נקבע כי סתירת החזקה לא תעשה רק באמצעות נתונים כללים כגון השתייכות דתית מגזרית.
היות שלא בכל מקרה של מום קל תאשר הועדה הפסקת הריון, מאליו ברור כי עילת התביעה של ההורים ממילא מוגבלת למצבים בהם ועדה להפסקת הריון צפויה לאשר את הפסקת ההריון.
היה וההורים לא יצליחו להוכיח כי ההריון היה מופסק אלמלא הרשלנות, עדיין פתוחה בפניהם הדרך (כבעבר) לתבוע פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה (פיצוי שעמד בפס”ד מאיה בן דוד על סך 250,000 ₪- א.ס.).
השפעת פסק הדין על מקרים שמעוררים בעיית התיישנות
הלכת המר השפיעה רבות על תיקים תלויים ועומדים ועל תביעות חדשות שהוגשו לאחריה. נוכח הלכה מהפכנית זו התעוררו מקרים בעייתיים בהם תביעת היילוד בטלה (מכח הלכת המר) ותביעת ההורים התיישנה. הנתבעים מיהרו להגיש בקשות לסילוק תביעות אלו על הסף ובתי המשפט ניסו למצוא פתרונות.
בפסק דין המר נקבעה הוראת מעבר שנועדה לפתור מצב מאוד ספציפי של תביעה תלויה ועומדת שהוגשה על ידי הילוד בלבד- במצב זה, למרות הלכת המר, הילוד כן יוכל להמשיך בתביעתו בגין “חיים בעוולה”. ואולם הוראת מעבר זו נתנה פתרון רק למצב אחד מתוך כמה מצבים בעייתיים שעשויים להתעורר.
במשך כשנתיים וחצי לאחר הלכת המר התמודדו בתי המשפט עם מצבים בעייתיים נוספים וניסו להציע פתרונות. הפסיקה לא היתה אחידה.
ביום 28.8.14 נפל דבר בביהמ”ש העליון וניתנה החלטה אשר מרחיבה את הוראת המעבר, ונותנת מענה לקבוצה נוספת של מקרים בעייתיים שבהם עשויה לעלות טענת התיישנות התביעה (רע”א 4512/13 בי”ח אגודת הסהר האדום נ’ פרופ מייזנר ואח’).
לסיכום המצב המשפטי כיום
לפי המצב המשפטי כיום (נכון ליום כתיבת מאמר זה- 21.11.15), ניתן לחלק את המקרים הבעייתיים למספר קבוצות- לכל אחת פתרון משלה כדלקמן:
תביעות תלויות ועומדות שהוגשו לפני הלכת המר (לפני 28.5.12)-
1. תביעה שהוגשה על ידי היילוד בלבד – תמשיך להתברר לפי ההלכה הקודמת- הלכת זייצוב שהכירה בעילת ה”חיים בעוולה” של היילוד (הלכת המר- הוראת המעבר).
2. תביעה שהוגשה על ידי היילוד והוריו (תביעת ההורים לא התיישנה) – תסולק תביעת הילוד וביהמ”ש ידון ב תביעת ההורים בעילת “הולדה בעוולה” (הלכת המר).
3. תביעה שהוגשה על ידי היילוד והוריו (תביעת ההורים התיישנה) – תסולק תביעת ההורים וביהמ”ש ידון ב תביעת הילוד בעילת “חיים בעוולה” (הלכת זאבי- חריג להלכת המר).
תביעות שהוגשו לאחר הלכת המר (אחרי 28.5.12)-
4. אם תביעת ההורים לא התיישנה – ביהמ”ש ידון בתביעת ההורים בעילת “הולדה בעוולה” (בהתאם להלכת המר).
5. אם תביעת ההורים התיישנה לפני הלכת המר (לפני 28.5.12)- בימ”ש ידון בתביעת היילוד (בהנחה שהיא לא התיישנה והוגשה לפני הגיעו לגיל 25) בעילת “החיים בעוולה” ובלבד שהתביעה תוגש עד לא יאוחר מיום 28.8.14 (הלכת הסהר האדום, רע”א 4512/13- שמרחיבה את הוראת המעבר שנקבעה בהלכת המר).
6. אם תביעת ההורים התיישנה בשנה שלאחר הלכת המר (בין התאריכים 28.5.12 – 28.5.13), עדיין רואים בזה פרק זמן קצר מכדי להיערך להגשת תביעה – גם במקרה כזה, יוכל היילוד לתבוע בגין “חיים בעוולה” עד לא יאוחר מיום 28.8.15 (הלכת פלונית, רע”א 7490/14 – שמרחיבה את הוראת המעבר שנקבעה בהלכת המר).
7. אם תביעת ההורים התיישנה למעלה משנה לאחר הלכת המר, קרי אחרי 28.5.13 , אין לה תקנה עוד ולא ניתן יהיה להגישה.
ילדים בני פחות מ7 שנים :
הוריהם זכאים לתבוע עד הגיע הילד לגיל 7.
ילדים בני יותר מ7 שנים (7+):
אם הם נולדו עד לתאריך 28.5.06 – ניתנה לילד עצמו הזדמנות אחרונה לתבוע בעילה של “חיים בעוולה” עד לתאריך 28.8.15 בלבד, בהתחשב בכך שתביעת הוריו התיישנה עוד לפני שנוי ההלכה או בסמיכות לאחריה (שנה), ללא שהיה זמן להתארגנות לתביעה. אם הילד לא תבע במועד הנ”ל-הוא איבד את זכותו לתבוע.
אם הם נולדו אחרי 28.5.06 – אבדה הזכות לתבוע, משום שתביעת הוריהם התיישנה למעלה משנה לאחר שהלכת המר שינתה את ההלכה, כך שהיה להורים די והותר זמן להתארגן לתביעה בזמן.
