"למרות כל הכוונות הטובות לכאורה, מערכת החינוך הישראלית לא הצליחה כל השנים לעמוד במשימה המקצועית הפשוטה של צמצום הפערים החינוכיים באמצעות מתן תקציבים עודפים לתלמידים החלשים, בשל סיכול ממוקד פוליטי. במדינת ישראל לא חיבבו את הרעיון של לתת יותר תקציבים לתלמידים הערבים דווקא, ובמיוחד לא אהבו את המחשבה שיש לקחת תקציב מהתלמידים החזקים כדי להעביר לתלמידים החלשים. לובי פוליטי, שהקיף כמעט את כל המגזרים החזקים במשק, טירפד זאת – החל בפורום 15 הערים האיתנות שאמורות היו להיות אלה שיקבלו פחות תקציבים ממשרד החינוך, מאחר שיש להן אמצעים להשלים את תקציב החינוך מתקציביהן, המשך בפוליטיקאים של המפלגות הדתיות הציוניות, מאחר שהחינוך הממלכתי־דתי אמור היה לוותר על חלק מהשעות העודפות שהוא מקבל, וכלה בהורים קולניים בשכבות החזקות שהתנגדו לכל הרעה בתקציב המשופר שילדיהם מקבלים. פעם אחר פעם ניגף משרד החינוך במאבק על נקיטת המדיניות החינוכית המתבקשת של לתת יותר לחלשים."

לכתבה המלאה ב"דה מרקר">