החלופות השונות מנסות להתמודד עם שלוש בעיות מרכזיות: מסורבי הגט, מנועי החיתון והפגיעה בחופש הדת.
מנקודת מבטם של מסורבי הגט – מסגרת אזרחית רחבה אומנם מציעה אפשרויות לפירוק אזרחי של הקשר אף בלא גט, אולם היא עלולה להחליש את מעורבותה של המדינה בהשגת הגט הדתי אשר הכרחי לצורך נישואין שניים. מנגד, שיטת המסלולים תבטיח את המשך המעורבות של המדינה במתן הגט למסורבים, אך היא כובלת בני זוג שנישאו בנישואין דתיים לגירושין הדתיים ובכך אף מגבירה את תופעת "הסחטנות" בתמורה למתן הגט. שיטת ההסדרה המשפטית מונעת את הצורך בגט דתי לשם התרת הקשר, אך אינה מאפשרת מעורבות של המדינה לשם הגנה על הצדדים לקשר בעת פירוקו.
עבור מנועי החיתון – המסגרת האזרחית הרחבה עדיפה משום שהיא מציעה שיוויון מלא ואפשרות בחירה רחבה בין טקסים שונים. לעומתה – שיטת המסלולים ושיטת ההסכם המשפטי מצמצמות את אפשרות הבחירה של מנועי החיתון והן עלולות להחריף את הפילוג החברתי בישראל, אולם הן מסתמנות כריאליות יותר מבחינה פוליטית.
מבחינת פלורליזם דתי – שיטת המסלולים משמרת את ההכרה הבלעדית בזרם האורתודוקסי, בעוד המסגרת האזרחית הרחבה מעודדת פלורליזם דתי ומאפשרת הכרה בטקסים של זרמים דתיים שונים. מאידך – יש הטוענים שדווקא הכרה רשמית של המדינה בשני מסלולים רשמיים מקבילים מבטאת פלורליזם עמוק יותר.
מבחינה הלכתית – לשיטת המסלולים יתרון ברור בצמצום החשש מפני ממזרות, בעוד שהמסגרת האזרחית הרחבה צפויה להחמיר אותה.