אביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא
שמע אדם אחד שאמר לאשה אחת:
: נקדים וניזיל באורחא נקום ונלך בדרך.
כיון ששמע, אמר אביי בלבו: איזיל אפרשינהו מאיסורא
אלך ללוותם ועל ידי כך אפריש אותם מן האיסור שהם מתכוננים ודאי לעשות יחד
.אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא הלך אחריהם שלוש פרסאות בתוך האגם
במקום הקנים, והם היו מהלכים בדרך ולא עשו כל רע
. כי כאשר הגיעו לפרשת דרכים אשר ממנה היה יכול כל אחד מהם לפנות למקומו, הוו פרשי מהדדי היו נפרדים זה מזו
, ובתוך כדי כך שמעינהו דקא אמרי שמע אותם שהם אומרים: אורחין רחיקא דרכנו רחוקה, כלומר: רב המרחק בין מקומות מגורינו ושוב איננו יכולים להמשיך ללכת באותה דרך,
ואולם אילו היינו יכולים להמשיך ללכת באותה דרך,
הרי שהיתה צוותין בסימא חברתנו נעימה.
אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה אם מי ששונא לי היה זה, כלומר: אלו הייתי אני בעצמי במצב זה, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה הייתי יכול להעמיד עצמי ולהתאפק מלחטוא. כיון שכך ראה בעצמו חסרון גדול זה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא הלך נשען על בריח הדלת והיה מהרהר ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה בא זקן אחד, שנה לו: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ולכן אין על אביי להצטער כל כך, שלפי גדולתו כך גם יצרו גדול.
