היטב חרה לי.

לו היתה התוכנית שמציע סמוטריץ' למיגור תופעת תלונות השווא ולאיום על מתלוננים בעברות מין באה אחרי או בתוך תוכנית מקיפה למיגור האלימות המינית והאלימות במשפחה, לא הייתי אומרת כלום. כי הרי ברור שתלונות שווא הן גם עוול וגם נזק למאבק. וברור שצריך לטפל בזה. אבל קראתי את תוכנית 100 הימים של הציונות הדתית. חיפשתי במלחמה בטרור, חיפשתי במערכת המשפט, חיפשתי ברווחה, חיפשתי אפילו בזהות יהודית, אולי ערכי המשפחה וכאלה. אפילו כתבתי לסמוטריץ' כדי לבדוק אולי פספסתי.

לא מצאתי מילה אחת שעוסקת באלימות במשפחה ובאלימות מינית.

הנתונים מחרידים ונמצאים במגמת עליה. היקפי הפגיעות אדירים. הקורונה העצימה מאד את האלימות במשפחה, ואלימות מינית היא מגיפה שאת מקדם ההדבקה שלה עוד אף אחד לא הצליח להוריד. אלו תמיד פשעים בחדר סגור. כמעט תמיד ללא עדים. זו תמיד מילה מול מילה. אנחנו יודעים שהיקף התלונות לא מתחיל לגרד את היקף הפגיעות. ושרוב מוחלט של מי שכבר העז והתלונן, לא מצליחים להגיע לרמה ראייתית מספקת. כי היא/הוא היו קטנים כשזה קרה. כי אין מספיק ראיות. כי לא עמדו בעימות. כי הבושה. כי הפחד.

אז הדבר הכי דחוף זה מיעוט תלונות השווא אל מול הרוב הפגוע, שגם אם כבר מתלונן, אחוזי התיקים שנסגרים בלתי נתפס? הכי דחוף זה לאיים ולהפחיד מתלוננים ומתלוננות?

בעיני ההגנה על נשים וילדים שנפגעים בתוך המשפחה זה לב ליבם של "ערכי המשפחה".

אחרי שימצא פתרון לבעיה הגדולה, לרצח נפשות, בהחלט ראוי לטפל גם בתלונות השווא.

קשה לי לא להרגיש שבמפלגה שחבר בה הסניגור של הרב ברלנד, לא כל כך מתרגשים מאלימות מינית ואלימות במשפחה.

אני רק לא מצליחה להבין למה.

אל הפוסט המלא
והדיון בעקבותיו בפייסבוק >