אחד מיסודות הכלכלה הוא התחרות החפשית – המשחק של היצע וביקוש, המווסת את מחירי השוק ומסדיר את היחס שבין כלל הקונים לכלל המוכרים. יסוד זה נחשב גם אחד מסימני ההיכר של משטר דימוקרטי, להבדיל ממשטר סוציאליסטי-טוטליטרי, שבו המחירים נקבעים מגבוה בהתאם למדיניות הממשל ולפי צרכיו.
עקרון זה של תחרות חפשית מוכר במשפט העברי כדבר לגיטימי. אם כי קבעה ההלכה סייגים לתחרות זו. לא כל תחרות מותרת. תחרות הגונה לא זו בלבד שהיא מותרת, לפעמים היא גם רצויה, ועל מתחרה כזה נאמר "תבוא עליו ברכה". אבל יש שהתחרות אסורה, וכנגד המתחרה בצורה פסולה יצאו בחריפות וקראו לו רשע.
בין התחרות הרצויה של "תבוא עליו ברכה" לתחרות ה"מרושעת", מכירה ההלכה קשת רחבה ומגוונת מאד של תחרויות, מהן מוכרות ומוצדקות, ומהן שדעת חכמים מסתייגת או מתנגדת להן.
"רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו. וחכמים מתירים" והלכה כחכמים.
אפשר לפרש את דעת ר' יהודה בשני פירושים, שהם שני אספקטים לבעיה אחת. פירוש האחד: הטעם לאסור חלוקת הקליות ע"י החנוני הוא שיש בכך תחרות עם חנונים האחרים באותו אזור. ר' יהודה סובר שע"י חלוקת-אגוזים זו לתינוקות, החנוני מושך את ה"קונים" הקטנים, התינוקות, לחנותו, ודרכם גם את הורי התינוקות, שיעדיפו אותו על פני חביריו. בכך הוא מקפח את פרנסת שאר החנונים בשכנותו. דרך זו של משיכת לקוחות, שלא נעשית בשרות יותר טוב ואדיב, אלא ע"י אמצעי זר למסחר הרגיל – חלוקת מתנות – יוצרת לדעת ר' יהודה התחרות בלתי הוגנת, ולכן היא פסולה.
פירוש שני: נימוקו של ר"י לאסור חלוקת האגוזים הוא לא משום שיש בכך ההתחרות עם בני אומנתו החנונים, אלא משום גניבת דעת ההורים של אותן תינוקות מקבלי האגוזים. יתכן שההורים מעונינים משום מה לקנות את מצרכיהם בחנות אחרת, ולשם הם שולחים את בניהם, בא חנוני זה ומערים עליהם. באמצעות הקליות והאגוזים גונב הוא את דעתם, ונמצא הם קונים ממי שלא חפצו לקנות.
תהא גם תוצאה הלכתית, לפי ר' יהודה, באם נסביר לפי האופן הראשון או השני. בהתאם לאחת משתי הסברות נשיב על השאלה: האם מותר למשוך לקוחות בדרכים לא מסחריות? האם מותר, למשל, להגביר את הפדיון באמצעות חלוקת מחזיקי-מפתחות? האם הגרלת פרסים לקונים תואם את ההלכה? אם נלך בדרך ההסבר הראשונה, יאסור ר"י חלוקת פרסים גם לגדולים, ואילו לפי ההסבר השני החלוקה לגדולים תותר, כי אין בזה גניבת דעת, השייכת רק בחלוקה לקטנים.
מלשון התנא שנקט "תינוקות" – אין להוכיח. אולי אורחא דמילתא נקט. יתכן שבזמנו היו סוחרים מחלקים לתינוקות קליות ואגוזים. דבר שבאופנה.
אולם אם מלשון התנא לא נלמד, אפשר ונוכל ללמוד משכנות ההלכה בחינת noscitus a socii באותה משנה של חלוקת קליות שונה התנא עוד הלכה: "לא יבור את הגריסין" ומפרש רש"י "לפי שנראות יפות הוא מעלה על דמיהם הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם". הנימוק שמאחורי הלכה שניה זו הוא בודאי משום גניבת דעת.
אולם מדבר הגמרא עולה הנמוק התחרותי. "מאי טעמייהו דרבנן? דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי ואת פליג שיסקי". משמע; שבעלי הדין של החנוני הם לא הורי התינוקות, שדעתם כביכול גנב, אלא החנונים המתחרים, דבאים וטוענים כנגדו על גזילת פרנסתם. היוצא מדברי הגמרא, שכנגד החנוני מחלק הקליות, עומדים החנונים האחרים שאינם מחלקים, ולא הורי התינוקות מקבלי הקליות.
הרמב"ם, למרות זאת, מביא את שני ההסברים גם יחד. לאחר שהוא פוסק כחכמים בשתי ההלכות הוא מסיים "ואין בני השוק יכולים לעכב ואין בזה גניבת דעת". במשפט זה שהוא ה"סוגר" לשתי ההלכות, הוא נותן ההסבר להלכת ה"קליות" ו"הגרסין" גם יחד.
מדברי השו"ע נראה שהלך בדרך השניה. הוא מביא הלכה זו תחת הכותרת "אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר". אמנם מביא הוא גם ההוספה של "ואין בני השוק יכולים לעכב עליו", אבל מקריאת הסימן כולו נראה שהוספה זו באה בהקשר של הלכה אחרת הבאה מיד לפניה; "יכול למכור יותר בזול מהשער", שעליה נעמוד להלן.
ברם הוכחה מכרעת אפשר להביא מגמרא אחרת. שם מקשה הגמרא על ר' הונא האוסר פתיחת חנות מתחרה באותו מבוי ממשנה זו הדנה בחלוקת קליות. "לימא ר' הונא דאמר כר' יהודא". מהשואה זו של דיני ר' הונא ור' יהודא נמצינו למדים, שהנימוק התחרותי משותף לשניהם.
כך מסתבר גם מרבנו ירוחם, המאחד את הלכת ה"קליות" עם הלכת עכוב חנוני לפתוח חנות לצד חנות חברו.
יהא הנימוק אשר יהא, הואיל וההלכה כחכמים, מותר לפיכך למשוך לקוחות, לאו דוקא תינוקות, באמצעות חלוקת מזכרות, הגרלת פרסים וכיוצא באלו.
פאנל אתגרי התעשיה בעידן של חוסר ודאות